יום ב', כג’ בכסלו תשע”ח
  
ו
  
ו
  
ו
  
ו
  
ו
  
ו
  
ו
  
ו
  
ו
  
ו
  

עמנואל וליקובסקי ראיות ארכיאולוגיות שהגיעו לאחר ש"תקופות בתוהו" יצא לאור לראשונה[1] כמובא בנספח ל "תקופות בתוהו –ישראל ומצרים" במהדורה העברית · כרונולוגיה וסיסמולוגיה · פפירוס איפואר · כתובת של כאמס · יריחו · חצור · שנהבי שלמנאסר · הכתב הלינארי · איתור עוואריש הכרך הראשון של Ages in Chaos (תקופות בתוהו) יצא לאור בארצות הברית ב1952-. ההביא הזמן שחלף ראיות נוספות, או שמא להיפך, חשף נקודת תורפה כלשהי בשחזור? עדות סותרת לא הגיעה, לא מאתרי חפירות ולא מטקסטים שפוענחו. היפוכו של דבר, נתגלו הרבה ראיות ארכיאולוגיות חדשות המאמתות את השחזור, ויותר מאחת מהן אף נצפתה מראש ב"תקופות בתוהו". אסקור כאן אחדו המן, ואעשה זאת בערך לפי סדר הפרקים בספר. כרונולוגיה וסיסמולוגיה "תקופות בתוהו" שימשו תהפוכות הטבע שקטעו את מהלך ההיסטוריה נקודת פתיחה עבור סינכרון קורות המזרח הקדום. ב"עולמות מתנגשים" (Worlds in Collision) שוחזרו תהפוכות טבע אלה מתוך מסורות ותעודות היסטוריות של עמים עתיקים סביב העולם כולו. ב"ארץ רעשה" (Earth in Upheaval) הוצגה העדות הגיאולוגית והפליאונטולוגית להתרחשותן של תהפוכות טבע בעידן ההיסטורי. ללא כל קשר עם מאמצי לבסס היסטוריה סינכרונית המתחילה במאורע המשותף שהכריע עמים סביב העולם כולו - נעשה מאמץ דומה על-ידי הארכיאולוג קלוד שפר, פרופסור בקולג' דה פרנס. לקוראי "תקופות בתוהו" מוכרת חשיפתו את כתבי אוגרית מתוך הפרק החמישי: "ראס-שמרה". הוא מצא בראס-שמרה שעל חוף סוריה סימנים מובהקים להרס נרחב בעטיים של רעידות אדמה כבירות, נחשולי גיאות ואסונות טבע אחרים. שעה שביקר בטרויה, בחפירותיו של בלגן, נוכח שפר שגם טרויה נהרסה על-ידי גורמי טבע - וזאת כמה וכמה פעמים - באותם זמנים ממש בהם נהרסה ראס-שמרה. המרחק מטרויה שליד הדרדנלים ועד ראס-שמרה הוא כאלף קילומטרים. בכל רשומות הסיסמולוגיה המודרנית לא ידוע על רעידת אדמה בהיקף שכזה. כאשר בדק שפר את אתרי החפירות והדו"חות הארכיאולוגיים של אתרי אסיה הקטנה מצא בכולם את אותם תיאורים. הוא פנה יותר מזרחה - לפרס - וגם שם מצא, בכל אתרי החפירות, את אותם סימני הרס של זעזועי הטבע. כאשר פנה לקווקז שוב מצא שלא ניתן להתכחש לדמיון נסיבות ההרס. גם בחפירותיו בקפריסין גילה את אותן סדרות של התערבות איתני הטבע. הוא כל כך התרשם ממה שמצא עד שהעלה על הכתב עבודה בכמה כרכים, "סטרטיגרפיה השוואתית וכרונולוגיה של אסיה המערבית" שם הציג את התזה הבאה: תהפוכות טבע בממדי יבשות שלמות חתמו כמה תקופות היסטוריות. מספר פעמים במשך האלף השלישי והשני,[2] זועזע המזרח הקדום על-ידי קטסטרופות עצומות. שפר מצא עדות לכך שגם באלף הרביעי, וגם בראשון, עברו על המזרח העתיק זעזועים קשים, אבל את תיאורם שמר לפרסומים עתידים. הגדולות שבתהפוכות הטבע אירעו ממש בסופה של תקופת הברונזה הקדומה, כלומר קץ הממלכה העתיקה במצרים, וממש בסופה של תקופת הברונזה התיכונה ב', כלומר קץ הממלכה התיכונה במצרים. האדמה כוסתה שכבה עבה של אפר, רעידות אדמה כבירות זיעזעו את כל המזרח הקדום מטרויה שליד הדרדנלים ועד לקווקז, פרס, ומצרים. רצף ההיסטוריה נקטע, תרבויות נכחדו בבת אחת; המסחר והאומנויות חדלו; מאוכלוסיות שלמות נותרו שרידים; אלה ששרדו הפכו נוודים; מגיפות תבעו את שלהן; האקלים אף הוא השתנה באופן פתאומי. את פלישת החיקסוס מיד לאחר קץ הממלכה התיכונה, הסביר שפר כמוני, כתוצאה של נדודי אוכלוסיות; קץ הממלכה לא באה כתוצאה מן הכיבוש, אלא נגרם על-ידי אסון הטבע שהכריע את מצרים וחשף אותה לפלישה. שפר כתב: "היה זה אסון טבע מקיף. נדידות העמים היו, ללא ספק, רק תוצאותיו. את הגורמים הראשוניים והאמיתיים, צריך כנראה לחפש באסון טבע שעליו לא היתה לאדם כל שליטה"[3] בסוף ספרו סיכם שפר: "חקירתנו העלתה שמשברים חוזרים ונשנים אלה, שפתחו וסיימו את התקופות העיקריות של האלף השלישי והשני, לא נגרמו בידי אדם. רחוק מכך, בהשוואה למימדים הנרחבים של משברים חובקי-כל אלה והשפעותיהם הנרחבות, נראים עלילותיהם של כובשים וכל תחבולותיהם של מדינאים חסרי משמעות. הפילוסופיה עליה מושתתת ההיסטוריה של המזרח הקדום נראית לנו מעוותת במיוחד." כלומר, היסטוריה זו "מעוותת במיוחד" בתארה את עברם של אומות ותרבויות כהיסטוריה של שושלות ולא כהיסטוריה של תקופות גדולות, ובהתעלמה מתפקידם של איתני הטבע בהשתלשלות המאורעות. מתוך סימנם מסויימים הסיק שפר שזעזועי הטבע שהקיצו את הקץ על תקופת הברונזה התיכונה גרמו גם לשינויים באקלים. למעשה מובאות ב"ארץ רעשה" ראיות רבות לחיזוק טענה זו, שהעלו מדענים כבר בתחילת לפני כחמישים שנה, שבסביבות שנת 1500 השתנה לפתע האקלים בכל העולם. לאחר שקרא את "ארץ רעשה" (Earth in Upheaval) הזמין אותי שפר, במכתב בן עשרה עמודים כתוב כתב יד, לבקר את חפירותיו בקפריסין כדי שאשתכנע אף יותר בטענות שהבאתי בספרי. וכך שפר, כמוני, הגיע לכלל הכרה שהעולם הקדמון זועזע על-ידי תהפוכות טבע חוזרות ונשנות. הגענו אפילו לאותו מספר תהפוכות הטבע הגדולות, להכרה בדבר היקפן הנרחב, ואף לאותם תאריכים יחסיים עבור התרחשויות אלו. ברם, הגענו לאותן מסקנות בדרכים שונות לגמרי. ובכך היתה ערובה לכך שאכן התקרבנו לאמת ההיסטורית. אולם בעניני כרונולוגיה הלך שפר לפי לוח הזמנים המקובל. (בהתכתבויות, לעומת זאת, ראה אפשרות לקצר את ההיסטוריה המצרית - דעה שכיום נוטים לקבל מלומדים נוספים - אולם לא באותה מידה לה נטען ב"תקופות בתוהו"). אם כך כיצד יכולה להיות בינינו הסכמה ביחס לזמנם של זעזועי הטבע הגדולים? התשובה נעוצה בכך ששנינו מייחסים את זעזועי הטבע לקיצן של אותן התקופות הגדולות בהיסטוריה. במלים אחרות, יש בינינו הסכמה באשר לכרונולוגיה היחסית, לא המוחלטת. וכי לא הגיוני היה, לאחר ששפר מצא שאסונות טבע גדולים זיעזעו את עמי העולם הקדום, שישאל כלום לא קיימות התייחסויות למאורעות כאלה גם בכתבים ששרדו? וכי היאך יתכן שמאורעות בעלי קנה-מידה והשלכות כאלה לא ישאירו את רישומם בכתביהם של בני אדם? גם אם, יש להודות, לא היו ימי זעזועי הטבע עצמם והחודשים שלאחריהם זמן מתאים לתיעוד המאורעות, בכל זאת, לא יתכן שהעולם הקדמון היה נותן להתרחשויות כאלה לחלוף מבלי להתייחס אליהן בתעודות בנות זמנן או בכתבי הדורות הבאים. זו לא היתה תקופה פריהיסטורית; אמנות הכתב היתה כבר מפותחת, ותיאור המאורעות שהתרחשו בואדי נרשם, ובחלקו שרד על חימר, אבן, או מגילת קלף. זה היה הצד ממנו התחלתי אני. שאלתי את עצמי היכן התעודות המצריות להתרחשויות שאירעו במצרים, ובמדבר הסמוך, המתוארות בתנ"ך בספר שמות. חקירה זו הובילה אותי בתחילה לפפירוס איפואר, אחר-כך לתיבת השחם מאל-עריש, משם למסורות ערביות ואז למסורות של עמים וגזעים רבים אחרים - עד שצריך היה להפריד עדויות אלה מ"תקופות בתוהו" לספר בפני עצמו, "עולמות מתנגשים". את המחקר בשדות הפליאונטולוגיה והגיאולוגיה, הקלימטולוגיה והפליאו-מגנטיות, צריך היה להפריד ולהביא בספר נוסף - "ארץ רעשה". אני חושב את עצמי לבר מזל על שהמשימה של הצגת העדות הארכיאולוגית מארצות המזרח התיכון והקרוב נעשתה בידי ארכיאולוג מפורסם - קלוד שפר. פפירוס איפואר פפירוס איפואר (הידוע גם כ"הוכחות של חכם מצרי") זוהה על ידי ככתב קינה על אסון טבע גדול ובעטיו פלישת החיקסוס (שזוהו כאן כעמלק) ומשבר חברתי. טענתי גם שהטקסט חובר בתחיל תקופת הביניים השניה (זו שבאה בין הממלכה התיכונה לחדשה). בשנת 1952, עת יצא כרך א' של "תקופות בתוהו" לאור, היתה יותר מקובלת הדעה שהפפירוס מתאר מהפכה חברתית בתקופת הביניים הראשונה (בין הממלכה העתיקה לתיכונה). מבקרי לא שכחו להדגיש את חריגתי מן הדעה המקובלת. בשנת 1964 הופיע ב"כתב העת לארכיאולוגיה מצרית" מאמר של ג'ון ואן סטרס בשם "תאריך עבור תוכחות איפואר בתקופת הביניים השניה".[4] מאז הסכימו מלומדים נוספים, שהבולט ביניהם היה אולברייט, עם קביעה זו.[5] זה כמה שנים שהגיאולוגים, גאלאנופולוס מאוניברסטת אתונה והיזן ונינקוביץ מאוניברסיטת קולומביה, מציגים את התזה שפפירוס איפואר מתאר תהפוכת טבע. ולא זו בלבד אלא שמדענים אלה הלכו בעקבות פירושי את הפפירוס כמתאר את מכות מצרים, ומכאן גם שקיבלו את לוח הזמנים שלי (סינכרון יציאת מצרים עם קץ הממלכה התיכונה). כתובת של כאמס מבין התגליות הארכיאולוגיות המתיחסות לזמן נפילת האימפריה של החיקסוס-עמלק, שנעשו לאחר שתקופות בתוהו יצא לאור, החשובה ביותר זו אסטלה שעליה מתאר המלך כאמס את המצור על עואריש - מבצרם של החיקסוס. עד אז היתה ידועה רק כתובת אחת שעסקה בנושא - הכתובת בקברו של קצין ששירת תחת המלך יעחמס (בנו או אחיו של כאמס). הטקסט הנוסף שנתגלה,[6] מבהיר עוד יותר את העובדה שהיה לשליטים המצרים בעל-ברית חשוב ביותר במצור על עואריש ובלכידתה. לפי השחזור היו שאול מלך ישראל וצבאו המשתתפים העיקריים במצור ובכיבוש זה. יריחו כאשר חפרה קתלין קניון ביריחו, בין השנים 1952 ל1955- נחשפה חומה גדולה שנפלה ברעידת אדמה, ועיר רבת עם שנהרסה עד ליסוד בהתקפה שבאה בעקבות רעידת האדמה, בתקופת הברונזה התיכונה ב', כלומר, בסוף ימי הממלכה התיכונה במצרים. נמצא שלאחר מכן לא נבנתה עוד העיר וחומתה, ורק לאחר כמה מאות שנים נעשה נסיון נפל להקים שם ישוב שנית. היות ומצאו כי האחרונה בחומות יריחו נפלה זמן קצר לאחר קץ הממלכה התיכונה במצרים, והיות ולפי כל התיאוריות של הכרונולוגיה המקובלת, אירעה יציאת-מצרים בימי הממלכה החדשה (ברונזה מאוחרת), הרי כאשר התקרבו יהושע ובני ישראל ליריחו לא היתה, מן הסתם, עוד עיר לכבוש, ולא חומה שתיפול. במסקנות לספרה "חשפנו את יריחו" (1957) כותבת קתלין קניון[7]: דווקא באותו שלב ההתפתחות שבו אפשר היה לארכיאולוגיה להתחבר לכדי שלשלת רצופה אחת עם העדות שבכתב, שם היא מכזיבה.[8]) עובדה מעציבה היא כי מחומות העיר מתקופת הברונזה המאוחרת - שבתוכה חלה התקפת בני ישראל לפי כל חשבון שהוא - לא נותר שריד.[9] מ. נות ואחרים רואים בעובדה זו את אי ההתאמה המשוועת ביותר בין הנאמר בתנ"ך לבין התגליות הארכיאולוגיות, סתירה המטילה ספק באמיתות ההיסטורית של התנ"ך.[10] אך שונה הדבר לחלוטין לאור לוח הזמנים של השחזור הנוכחי. יציאת מצרים אירעה ממש עם קץ הממלכה התיכונה, למעשה בימיה האחרונים, וכיבוש יריחו אירע כארבעים או חמישים שנה לאחר מכן, בהתאמה מלאה עם תוצאות חפירותיה של קניון. וכך למעשה מאשרות תוצאות החפירות ביריחו את השחזור הנוכחי, ושוללות את הכרונולוגיה המקובלת. גם פריצ'רד ( (J. Pritchard שחפר בגבעון - עוד עיר הנזכרת בקשר לכיבושי יהושע - לא מצא שם, להפתעתו, שכבות כלשהן מתקופת הברונזה המאוחרת.[11] כלומר, לפי הכרונולוגיה המקובלת כבר לא היתה עיר בגבעון כאשר נכנסו בני ישראל לכנען. חצור בכיבוש צפון כנען הכריעה המערכה של יהושע נגד מלך חצור ובני בריתו במי-מרום. לאחר הנצחון לכד יהושע את חצור: יהושע יא, 11-10: "כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה... ואת חצור שרף באש." אך חצור התאוששה ובימי השופטים חלשה על כל הארץ : שופטים,ד, 3-2: "...יבין מלך כנען אשר מלך בחצור... לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה." על שיחרור בני ישראל בהנהגת דבורה הנביאה וברק בן-אבינועם, שהביסו את סיסרא, שר צבא יבין מלך חצור, מסופר בספר שופטים פרקים ד ו-ה. מאז 1955 ערך צוות ארכיאולוגים, בראשותו של יגאל ידין, חפירות מקיפות בחצור. לוח הזמנים שלהם מבוסס על הכרונולוגיה המצרית, המקובלת עבור המזרח הקדום. בחפירותיהם מצאו כי בתקופת הברונזה התיכונה ב' (הממלכה התיכונה במצרים) היה בחצור ישוב מבוצר ענק; לאחר מכן היתה חצור שוב עיר חשובה ושלטת בתקופת הברונזה התיכונה ג' - כלומר בתקופת החיקסוס (תקופת הביניים השניה); לעומת זאת בתקופת הברונזה המאוחרת (הממלכה החדשה במצרים) לא היתה חצור עיר של ממש. בשכבה שידין ייחס לימי השופטים לא היתה כלל חצור עיר הראויה לשמה, וזאת למרות העובדה שלפי ספרי יהושע ושופטים היתה חצור העיר החשובה ביותר, למעשה עיר הבירה, של כנען רבתי עד למורדות החרמון. תוצאות החפירות, בסתירה לנאמר בספר יהושע ושופטים, היו מביכות ביותר והניעו את יגאל ידין להודות בצער: לא היתה עיר בחצור [ההדגשה של ידין], ומכאן שבין מלחמת דבורה לבין יבין מלך חצור אין כל קשר.1[12] אולם, לפי השחזור הנוכחי הרי שתקופת החיקסוס - ומכאן גם ימי שיגשוגה של עיר המבצר הגדולה חצור - זוהי אכן תקופת יהושע והשופטים. (בימי המלכים היתה זו עיר מחוז בלבד עד שנשרפה על-ידי תגלת פלאסר השלישי בשנת 732 לפסה"נ. סימני הרס זה אף הם נחשפו על-ידי ידין וצוותו). וכך נמצא לכרונולוגיה המשוחזרת רצף שכבות כמצופה בחצור ושום סתירה עם הנתונים המקראיים. שנהבי שלמנאסר לפי השחזור של "תקופות בתוהו" היו אמנחתפ השלישי ואח'נאתון בני זמנו של שלמנאסר השלישי. בפרקים העוסקים במכתבי אל-עמארנה הובאה ההשערה שהכינוי בוראבוריאש, החתום על מספר מכתבים באוסף אל-עמארנה, היה שם הכתר הבבלי של המלך האשורי שלמנאסר השלישי, שאכן כבש את בבל. ידוע כי מלכי ארם-נהרים נקראו בשמות כס שונים באשור ובבבל. במכתבי אל-עמארנה הוא חתם בשמו הבבלי גם במכתב בו התייחס לנתיניו האשוריים. בפרקים העוסקים במכתבי אל-עמארנה ציטטתי הן ממכתביו של בוראבוריאש, בהם דרש שישלחו לו חפצי אמנות משנהב: "צווה נא ויעשו אומניך דמות חיות, יבשה וים...", והן ממכתביו של אח'נאתון בהם מנה את חפצי האמנות משנהב, כדים ותבליטים בדמות צמחים וחיות, שנשלחו על ידו לבוראבוריאש. נמרוד, או כלח כפי שנקראה בימי קדם, היתה מקום מפקדתו הצבאית של שלמנאסר. איזו עדות טובה יותר יכולנו לאחל לעצמנו מכך שחפצי שנהב שגולפו במצרים של תקופת אח'נאתון ימצאו שם. בשנת 1959 החל מלוואן (M.E.L. Mallowan) חפירות בנמרוד שעל החידקל בעירק, והמשיך בכך דוד אואטס (Oates). ב-26 בנובמבר 1961, הופיעה ידיעה מפתיעה ב"ניו-יורק טיימס" תחת הכותרת "זיוף עתיקות קדום נחשף בעירק". וכך דווח שם: "כאשר חפרו הארכיאולוגים בתחילת השנה בעירק בעיר האשורית העתיקה נמרוד, הופתעו למצוא יצירות מגולפות לא אשוריות אלא 'מצריות'. [החפירות] התמקדו שם לאחרונה במבצר שלמנאסר - מפקדת הצבא האשורי מהמאה התשיעית ועד לשלהי המאה השמינית. אם כי החצאיות של נושאי המנחות הן טיפוסיות אשוריות, השנהבים מגולפים בסגנון הקודם לתקופה בה נעשו במאות בשנים. אילו נמצאו במקום אחר, היו מזהים אותם כמצריים... סבורים שהם "עתיקות מפוברקות". שמטרתן היתה לספק את טעמם של העשירים לעתיקות. "ההסבר שניתן השבוע על ידי דוד אואטס, העומד בראש משלחת החפירות בנמרוד מטעם 'בית הספר הבריטי לארכיאולוגיה', הוא שהארכיאולוגים חשפו חנות עתיקות ((antiques אשורית קדומה - הגילופים 'המצריים' נעשו על ידי אומנים מקומיים על מנת לספק את דרישותיהם של קליאנטים עשירים ל'ענתיקות' נכריות... חדר אחד באורך כ30- מטר מלא בהם, ושלוש עונות חפירה לא הספיקו על מנת לרוקן אותו. שני חדרים נוספים המכילים שנהבים עדיין לא נפתחו." נמצא שם גם פסל בדמותו של שלמנאסר וכתובת המעידה על שביעות רצונו של המלך מן הפסל "בעל דמיון מאוד מוצלח לעצמו". אותם פרטים הופיעו מאוחר יותר גם ב-Science Digest (מרץ 1962) תחת הכותרת: "זיוף עתיקות היתה אמנות קדומה". החופרים לא השכילו להבין מדוע כל כך הרבה אמנות בשנהב, המשקפת סגנונות מצריים הקודמים לשלמנאסר השלישי בלמעלה מחמש מאות שנה, ממלאים את המפקדה הצבאית שלו. מלוואן והארכיאולוג המייצג אותו באתר, דוד אואטס, לא הצליחו להעלות רעיון מוצלח יותר מן הסברה שבמפקדתו של שלמנאסר היו בתי מלאכה לזיוף עתיקות. אפילו אגתה כריסטי, (רעיתו של מלוואן) שהראתה ענין רב בעבודתו הארכיאולוגית של בעלה, לא מצאה פתרון מוצלח יותר לתעלומה, וזאת, אם כי הכרך הראשון של "תקופות בתוהו", על פרקי אל-עמארנה שבו, עמד על המדפים מאז 1952. ממצאי מטמון זה, שנמצא במפקדה הצבאית של שלמנאסר, של חפצי אמנות משנהב בסגנון מצרי קדום אינם "ענתיקות מזויפות". בהתאמה מלאה עם השחזור שלנו נמצאו חפצי אמנות מצרים מימי אח'נאתון במפקדתו של שלמנאסר. לא אוכל לומר "כפי שציפינו" - מנקודת הראות של השחזור יכולנו לקוות ששנהבים אלה ימצאו באשור, אך שאכן ימצאו כמעט בשלמות במבצרו של שלמנאסר - לכך היה מוגזם אף לצפות. הכתב הלינארי המסתורי הארכיאולוגיה בכללותה נקלעה ליותר ויותר מצבים מביכים. שוב ושוב נמצאו חמש מאות "שנות חשכה" דחוקות בתולדותיהם של עמי קדם, מהן לא ניתן היה למצוא שום תעודה כתובה, שום סימן לישוב, או שריד של תרבות. כך הוא המצב ביוון והאיזור האיגיאי, כרתים, אסיה הקטנה, וגם קפריסין. אחת התזות החשובות והמרחיקות לכת של השחזור הנוכחי היא המסקנה ש"תקופות החושך" בתולדות יוון ואנטוליה לא היו ולא נבראו ואינן אלא המצאה של ההיסטוריונים. התקופה האיונית באה מיד אחרי התקופה המיקנית, ללא חיץ של מאות שנים ביניהן; ההפסקה בתרבות איננה אלא תוצאה של זעזועי טבע שהתחוללו במאה השמינית, ושל נדודי עמים שבאו בעקבותיהם. מכאן שחייבת להימצא קירבה גדולה בין התרבות היוונית והמורשת המיקנית. לכן טענתי שימצאו כי הכתב המינואי-מיקני, "הכתב הלינארי ב" - שנמצא על לוחות בכרתים ואחר-כך גם ביוון - כתוב בשפה היוונית; אולם זו לא היתה השקפה שנמצאו לה תומכים רבים שעה שנעשו המאמצים לפענח את הכתב. המומחית הידועה ליוון ההומרית, הלן לורימר, כתבה ב-1950 אודות כתב זה והנסיונות לפענחו: "התוצאה מנוגדת לגמרי לכל תקווה כי לשון הכתובות עשויה להיות יוונית."[13] בהרצאתי בפני "הפורום ללמודי מוסמכים באוניברסיטת פרינסטון" ב--14 באוקטובר 1953, ניסחתי פעם נוספת את ציפיותי: "אני מצפה שכאשר יפוענחו הכתבים המינואים שנחשפו במיקני ימצאו שהם כתובים יוונית. כמו כן טוען אני שהטקסטים הללו נכתבו בתאריך יותר מאוחר ממה שמקובל לחשוב."[14] וגם ציטטתי מה"תזות לשחזור ההיסטוריה העתיקה" שפירסמתי ב-1945. חצי שנה בלבד לאחר מכן, ב-9 באפריל 1954, דווח ב"ניו-יורק טימס", בעמוד הראשון, שהכתב הקדום "שבמשך חמישים השנים האחרונות הביך את הארכיאולוגים והבלשנים, פוענח סוף סוף על ידי חובב - מיכאל ונטריס, אדריכל." להפתעתם של מלומדים רבים התברר שהלשון יוונית. כאשר החל ונטריס במלאכת פיענוח הכתב הלינארי ב' הביע את דעתו שאין זו יוונית; הוא פעל לפי ההנחה שזו אטרוסקית; לשאלה שהיפנה ב-1949 למספר רב של קלסיקאים, ביחס לשפות האפשריות של הכתב, לא קיבל אפילו תשובה אחת שצידדה בשפה היוונית.[15] על כל העוסקים בתרבות יוון הקדומה עבר הזעזוע הגדול ביותר מאז גילוי טרויה. בלוחות שפוענחו הופיעו שמות אלי הפנתאון היווני (ש"נוצרו" כביכול על ידי הומרוס והֶסיוֹד) כשהם כתובים בכתב הלינארי ב' - דבר שהפתיע את עולם המלומדים אף יותר.[16] הצעה לאיתור המבצר הגדול של עואריש לנוכח רשימה זו של עדויות משדה הארכיאולוגיה, המאשרות את שיחזור ההיסטוריה כפי שהוא מוצע בתקופות בתוהו, רשימה ההולכת וגדלה מאז יצא הספר לאור, ניתן לשאול איזה מבחן הייתי מבקש - פרט לתיארוך מקיף באמצעות פחמן רדיואקטיבי של הממלכה החדשה במצרים(1) - ולאיזו תגלית, שיש לה השלכה על בעיות כרונולוגיות, הייתי מצפה בשנים הבאות? עדות משכנעת תמשיך להגיע כמעט מכל אתר חפירות, ושוב ושוב יעמדו בפני הפתעות. אבחר כאן באתר אחד המבטיח רבות לחופרים. הצעתי את הזהוי של עואריש (Auaris) עם אל-עריש כמבחן מכריע לזהות החיקסוס (עאמו במצרית) עם עמלק - אחת הטענות הבסיסיות בתקופות בתוהו. בדרך כלל מחפשים את עואריש בחלק המזרחי של הדלתא. כך תיאר זאת מונטה (P.Montet) בספרו "הדראמה של עואריש": הקורא יתפלא לשמוע שעיר היסטורית, "הוסעה" על ידי האגיפטולוגים לאורך כל הדלתא המזרחית, מפלוזיום דרך תל-אל-חר, אל-קנטרה, סן-אל-חגר [טאניס-צוען], תל-אל-יהודיה ועד להליאופוליס [און]. בתקופות בתוהו זוהתה עואריש עם אל-עריש, הנמצאת במרחק ניכר צפונית מזרחית לדלתא - על הוואדי הידוע בתנ"ך כ"נחל מצרים" - הגבול ההיסטורי בין ארץ ישראל ומצרים. על אף הפניות הרבות בבקשה שיערכו באל-עריש סקר מקדים לעריכת חפירות, לא נערך כל סקר כזה, לא בזמן שהאתר היה תחת שלטון מצרים וגם לא בשנים שהיה ברשות ישראל. טובים הסיכויים שבבוא העת, במוקדם או במאוחר, יסירו החופרים את החול מעל המבצר הגדול ביותר של ימי קדם. לפני נפילתו חסה בו מחנה לוחמים ענקי. יתכן מאד שהנצורים הטמינו בקרקע אוצרות לפני כניעתו של המבצר, שחלש על המזרח הקדום במשך מאות בשנים. לא יתכן שאדמת האתר, שמעדר הארכיאולוגים לא נגע בה מעולם, לא תעורר את סקרנותם של החופרים. גילוי עואריש הינו אחד הפרסים הגדולים השמורים עדיין לארכיאולוגים. [1] רובו של פרק זה, המובא כאן בקיצור, כתב וליקובסקי כ-15 שנה לאחר שהספר יצא לאור לראשונה ב-1952. [2] כל התאריכים, אלא אם נאמר אחרת, הם לפסה"נ. [3] Schaeffer, בספרו "סטרטיגרפיה השוואתית וכרונולוגיה של אסיה המערבית", ע' 535, 537. [4] Van Seters John, Journal of Egyptian Archaeology, 50, 1964. [5] Albright "עוד על קורות הברונזה התיכונה בגבל", BASOR, 179, (1965), ביחוד ע' 41-42. [6] Smith , "טקסטים של כאמס", ZASA, 103, ע' 59. ראה גם Hammad, CE, ע' 208-198. [7] Kenyon , Digging Up Jericho, [8]) הציטוט כאן מובא מתוך קתלין קניון, חשפנו את יריחו, לפי תרגום ג. אריוך, ע' 203. [9] שם, ע' 199. [10] Wright, "האם מטרתו של גליק להוכיח את אמיתות התנ"ך?" , BA Reader, ע' 21-14. [11] Reed, בפרק על "גבעון" AOTS, ע' 235. [12] ,B A Reader ,Yadin 1 ע' .224 [13] Lorimer, "הומרוס והמונומנטים", ע' 123. [14] פורסם כנספח ל (Earth in Upheaval)"ארץ רעשה" ב-1955. [15] Ventris, "שפת התרבויות המינואית והמיקנית". [16] ראה על כך בכרך הבא בסדרת ,תקופות בתוהו" - "ההיתה תקופת החושך ביוון?".

 
 
השיטה
ממצאים המאשרים את השיחזור
מאמרים בנושא
סרטונים